קבוצת צפרדעים טיילה ביער. לפתע נפלו שתיים מהן לתוך בור עמוק.
הקירות היו גבוהים, הקרקע הייתה בוצית
וכאשר שאר הצפרדעים הביטו פנימה וראו את עומק הבור, הן היו משוכנעות שאין כל דרך לצאת ממנו.

״אין לכן סיכוי״, הן קראו מלמעלה.
״הבור עמוק מדי. חבל על הכוחות שלכן.״

אבל שתי הצפרדעים המשיכו לקפוץ.

שוב ושוב הן ניסו להגיע אל שפת הבור, ושוב ושוב נפלו בחזרה.

כעבור זמן, אחת מהן התחילה להאמין לקולות שהגיעו מלמעלה.

היא הייתה מותשת, חבולה ומיואשת.

״אולי הם צודקים״, חשבה.
״אולי באמת אין לי סיכוי.״

היא הפסיקה לנסות.

הצפרדע השנייה, לעומתה, המשיכה לקפוץ.

למרות העייפות, למרות הכאב ולמרות הקולות שסביבה — היא לא ויתרה.

ואז, באחד הניסיונות, היא הבחינה בסדק קטן בקיר הבור.

היא הצליחה להניח עליו רגל, דחפה את עצמה למעלה, זינקה בכל כוחה — ויצאה מהבור.

הצפרדעים האחרות הביטו בה בתדהמה ושאלו:

״למה המשכת לקפוץ? לא שמעת שאמרנו לך שאין לך סיכוי?״

הצפרדע חייכה והשיבה:

״השמיעה שלי אינה טובה כל כך. שמעתי את הקולות שלכם, אבל הייתי בטוחה שאתם מעודדים אותי.״

ואז הוסיפה:

״בתוך הבור שמעתי בעיקר את הנשימה שלי.

הייתי קשובה למאמץ שלי, לגוף שלי ולמה שקורה סביבי.

ומתוך הקשב הזה הצלחתי להבחין בסדק שבקיר — ולמצוא דרך החוצה.״

זהו משל פשוט, ולכאורה גם המסר שלו ברור:

למילים שאנחנו שומעים יש כוח.

הן יכולות להחליש אותנו, אך הן יכולות גם לעורר בנו תקווה ולהעניק לנו כוחות.

אבל בעיניי, יש במשל הזה מסר עמוק עוד יותר.

הצפרדע לא הצליחה לצאת רק מפני שהאמינה שמעודדים אותה.

היא הצליחה משום שגם בתוך מצב מאיים, כואב ומבלבל — היא נשארה קשובה.

היא שמעה את הנשימה שלה.
היא הרגישה את הגוף שלה.
היא התבוננה במה שקורה סביבה.

ומתוך הקשב הזה היא ראתה אפשרות שאיש אחר לא ראה:

סדק קטן בקיר.

גם בחיים אנחנו מוצאים את עצמנו לפעמים בתוך ״בור״.

משבר.
כישלון.
פגיעה.
ביקורת.
חוסר ודאות.

וברגעים כאלה, המוח שלנו עלול מיד להתחיל לצעוק:

״אין לי סיכוי.״
״אני לא מסוגל.״
״שוב נכשלתי.״
״משהו בי לא בסדר.״

כאשר זה קורה, אנחנו נכנסים למצב שאני קורא לו:

המוח המגיב.

המוח המגיב פועל במהירות.

הוא מפרש את המציאות כמסוכנת, מצמצם את שדה הראייה שלנו ודוחף אותנו להגיב מתוך פחד, כעס, ביקורת עצמית או ייאוש.

במצב הזה קשה מאוד לראות אפשרויות חדשות.

קשה להבחין בסדק שבקיר.

אבל קיים גם מצב אחר:

המוח המקשיב.

המוח המקשיב אינו מתעלם מהקושי.

הוא גם אינו מנסה לשכנע אותנו שהכול בסדר.

הוא מאפשר לנו לעצור לרגע.

לנשום.
להקשיב.
לראות את התמונה הרחבה.
ולבחור כיצד נכון להגיב.

עוצמה פנימית אמיתית אינה רק היכולת להמשיך לקפוץ בכוח.

לפעמים היא דווקא היכולת להפסיק להילחם בעצמנו, להקשיב פנימה ולהבחין באפשרות שלא יכולנו לראות כשהיינו בתוך הסערה.

כאשר המוח נמצא במצב מקשיב, נוצר מרווח קטן בין מה שקורה לנו לבין התגובה שלנו.

ובתוך המרווח הזה נמצאת האפשרות לבחור:

כיצד לפרש את מה שקרה,
כיצד לפעול,
ומהו הצעד המדויק ביותר עבורנו עכשיו.

אז גם כשאנחנו מרגישים שנפלנו לבור עמוק,
וגם כשנדמה שאין ממנו דרך החוצה —
אפשר ללמוד להיות קשובים מספיק כדי לראות את הסדק שדרכו מבצבץ האור.

אפשר למצוא בתוכנו כוחות שלא ידענו שיש לנו.
אפשר לקום.

אם אתם מרגישים בימים האלה שאתם בתוך בור ולא מצליחים לראות את הדרך החוצה,
או שאתם מכירים מישהו שמרגיש כך —
אני מזמין אתכם להדרכה החיה שלי, ללא תשלום:

סודות האפס המרפא

בהדרכה נדבר בדיוק על המקום הזה:
איך לעבור מהמוח המגיב למוח המקשיב, ואיך למצוא בתוכנו מרכז פנימי יציב גם כשהחיים סביבנו סוערים.

להרשמה ללא תשלום:

https://voicedialogue.co.il/efesmerapeweb

בידידות,
אריק פלד

נ.ב.
אם עלה לכם עכשיו מישהו לראש שזקוק לכך
העבירו לו את הקישור.